כל אדם עובר בחייו מסכת חיים רבגונית במיוחד, מאז ביאתו לעולם עד המאה ועשרים שלו. כל אדם יכול למלאות ספר חיים שלם, רק ממה שעבר בחיים, מהניסיונות, מהקשיים, מהדברים שהוא לפעמים לא כל כך הסכים עליהם, ובכל זאת המשיך הלאה וגם מסיפוק שנלווה לכל מאמץ.

אדם עובר את מסע חייו, אם עבר בסיפוק מקבל כמאה ועשרים שנים של מצוות ומעשים טובים שעשה בדרך, ניצוצות של קדושה שהפיץ בעולם, אם לא עבר בסיפוק, אלא חוץ מזה גם התלוו אליו עצותיו הנאלחות של היצר.. על כן יזכור שלא ישמע לו, אלא יתקדם הלאה למטרה אליה הוא כוסף להגיע…

בפרשתנו מרחיבה התורה הקדושה בביאור מ"ב מסעותיהם של בני ישראל, וכל מסע ומסע הצטרפו לו שני מילים "ויסעו ויחנו", מ"ב פעמים הזכירה התורה זאת…

וכאן הבן שואל – מדוע כל האריכות הזאת של מ"ב המסעות, מדוע לא הזכירה כמה מסעות עיקריים, ומזה נלמד מה שצריך, למה כל האריכות הזו?

אלא מתרץ על כך האור החיים הקדוש זיע"א (בתחילת הפרשה) וזה לשונו: "אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוהר הקדוש תרומה דף קנז ע"ב) שאמרו שהליכת ישראל במדבר הייתה לברר נצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו מקום נחש, שרף ועקרב (כינויים לסיטרא אחרא) ודרכו שם עדת ה' להוציא בלעו מפיו" והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה, ובמקום אחר י"ב שעות, שהוא כפי מה שצריך לברר הניצוצות שישנם במקום ההוא, וברור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדושה השלמה".

אין אדם שיכול לברר ניצוצות קדושה יותר מאיש ישראל, על ידי לימוד תורה, ועל ידי עשיית המצוות, מעשים שיגרמו נחת רוח לקב"ה, לכן הקב"ה סובב את בני ישראל, להכניע את היצר, שקנה מקומו במדבר, דבר זה לא פשוט, כלל וכלל, ראינו מה עשו הערב רב במדבר, חטא העגל, וכדו'….

לכן ידע האדם גם לפעמים במדבר של החיים, בעולם שמלא טומאה רפש וזוהמה, ניסיונות, קשיים בעניני קדושה וכדו', כל התגברות אתה מברר עוד ניצוץ, עוד נחת רוח לקב"ה, מוציא בלעו מפיו של הס"מ (שגם כן לא יוותר בקלות), וכך גם אתה כל קושי וכל ניסיון מעלה אותך מעלה מעלה, וגורם לך לצלוח ביתר שאת את "המסע של החיים".

ונסיים בסיפור נפלא (מתוך הספר "בנועם שיח"):

"המיתון במשק יצר מחסור חמור במקומות עבודה. גם עזרא. איש דינמי ותוסס, מצא עצמו נספר מדי חודש ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בין אחוזי המובטלים הרבים. אך הוא לעולם לא התייאש. שאל מכרים, קרא מודעות דרושים… בתקווה להשגת עבודה. כעבור שלוש שנות אבטלה וחיפוש יום יומי, סוף סוף יצא עזרא מרוצה מחדרו של המנהל האזורי שסידר לו אישית עבודה כלבבו: חטיבת עצים. נעלמו לו התנאים, קסמה לו העבודה בריח המשכר של הטבע וערבה לו האווירה במקום. במיוחד מצא חן בעיניו סעיף התגמול.

התשלום, כך מקובל, משולם בסוף כל יום ובהתאם לכמות העצים שכל אחד חוטב. עזרא נהנה מהמחשבה שגם לזריזותו יהיה ביטוי במשכורת היומית.

עצים לכל רוחב העין, עזרא עומד שם ומתרכז במבנה העץ, מכנס משופשף, חולצה ישנה וגרזן גדול מאוד מאוד. עץ ועוד עץ, הגב משתופף, המצח מספר ביזע על החום והפה מדווח ביובש על הצמא. לא קל לחטוב עצים. עמלן הוא עזרא וגם שקדן, לא מבזבז זמן על מנוחה, "אני כאן כדי לחטוב ולא כדי לנוח" הוא משנן בקצת מרץ שעוד נשאר לו, ומניף את הגרזן למסע נוסף בין טבעות העץ. עוד סנטימטר, ועוד אחד, לשאוף אוויר, להתמתח ו… להמשיך.

פתאום שם עזרא לב לקבוצת חוטבים גדולה שצועדת בזריזות להפסקת צהריים. בשחרור הם משוחחים על הא ועל דא, צוחקים צחוק בריא ומשחרר ומתרחקים מהמקום. "הם לא מבינים שהמנוחה על חשבונם?" הוא חושב בפליאה. בזמן שהם נחים אפשר לכרות עוד גזע שלם ואולי אפילו שנים. וכל גזע נוסף הוא כסף, אמר בלי קול ודמיין את השטרות שישולמו לו בסוף היום.

עוד כמה שעות שהה עזרא בחברת העצים, מניף, מתאמץ, מתקדם, כורת וכמובן לא שוכח לספור: ארבעים, ארבעים ושבע, שישים. מעודד ממשיך במאמציו לקראת העץ הבא ו…. שוב הוא קולט בזוית עינו את קבוצת החוטבים הגדולה שהיא פורשת ומתרחקת. "מנוחת בן ערביים" זלזל בשקט לעצמו והמשיך לעבוד בלי לשכוח להעניק לעצמו את פרס הביצוע המושלם.

סוף יום. הרגע המיוחל הגיע,. בין כל החוטבים משתחל עזרא בולט בזקיפותו. עיניו מאושרות, אישוניו מתרחבים ועל פניו שפוך חיוך השמור למנצחים. שישים ושלושה גזעים הוא מחמיא לעצמו בשקט, שישים ושלושה.

התור מתקדם. עזרא מחדד את שמיעתו סקרן לשמוע כמה חטבו שאר העובדים. עשרים? אולי עשרים וחמש? בכל זאת הם פרשו למנוחה, להפסקה ולהפוגה.

שבעים- שומע פתאום את החוטב שלפניו מדווח בחיוך, שבעים ושמונה- מסכם באושר חוטב לצידו, שבעים ושנים מספר בהנאה זה שאחריו. שישים ושלושה- הוא מסכם בשפל קול.

בעליבות ובכבדות צועד החוטב לקבל השכר, הוא מקבל לידיו את השטרות מחזיק אותם קצת ברפיון, סופר אותם במהירות ומכניס אותם עמוק עמוק אל תוך הכיס.

קצת מאוכזב ומאוד מתפלא פונה עזרא בשאלה אל אחד החוטבים: "עבדתי היום קשה, קשה מאוד. התאמצתי, התייגעתי ואפילו לא העזתי לפרוש למנוחה קצרה, ובכל זאת חטבתי רק שישים ושלושה. מה הסוד? מה הקסם?"

"ידידי", ענה החוטב לעזרא, כשהוא מיישר זוג עיני תכלת שלוות וטובות, "אכן התאמצת והתייגעת, חטבת עץ ועוד אחד. אין כאן קסם או סוד, אך את הזמן בו חטבת עוד עץ אחד – אנחנו הקדשנו להפסקה קצרה במהלכה השחזנו את הגרזנים….

יש אנשים שתמיד כשהם נכשלים הם ממשיכים הלאה, ויש אנשים שתמיד כשהם ממשיכים הלאה הם נכשלים!!!

פעמים במסעות של החיים, אדם נכשל ונכשל, עם כל הניסיונות ועם כל הקשיים מנסה לקום אבל לא רואה את האור בקצה המנהרה! וכשהוא קם חרף כל מה שעבר, מנער את האבק ואת הכאבים וממשיך הלאה, ומתקדם לעבר מטרת החיים, למרות ועל אף… אין גדול ממנו!!

ועוד נדע, כשיש לנו בעיה מסוימת במסע החיים האישי שלנו, פעמים שאנו חוששים לספר לגורם שני או שלישי. מישהו אחר שיהיה מעורב במה אנו מרגישים, וישפוך אור על העניין או ייתן זווית ראיה שתשנה את מצב רוחנו לטובה, ותעודד אותנו להתקדם.

לכן ידע האדם תמיד:

"שבע יפול צדיק…. – אבל החכמה שלו זה שעם כל מה שקרה לו – שהוא "קם"….

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים !!!

המאמר נכתב לרפואת:

דוד בן שמחה הי"ו.

יפה בת זוהרה תחי'.

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

בתושח"י.